פרק 3: אידיאולוגיה כתחבולת שליטה

“Ideology represents the imaginary relationship of individuals to their real conditions of existence.”— Louis Althusser, Ideology and Ideological State Apparatuses (1970)

השלטון הקפיטליסטי לא נשען עוד על כידונים, אלא על דימויים, מושגים, והפנמות. זהו העידן שבו האדם אינו רק משועבד למערכת — אלא מזדהה איתה. הוא הופך את מנגנוני השליטה לחלק מעצמו: מאמץ את השפה שלה, את ערכיה, את מטרותיה, וחי לפי הקוד שלה כאילו היה שלו. השלב הזה, בו האדם שוכח שהוא חי בתוך מבנה כוח, ומתחיל לראות את המבנה כטבע — הוא רגע הניצחון של האידיאולוגיה הקפיטליסטית.

מהי אידיאולוגיה?

בשיח המרקסיסטי הקלאסי, אידיאולוגיה היא כיסוי — דרך להצדיק את הסדר הקיים ולהסתיר את מבני הניצול. אך לואי אלתוסר הולך צעד נוסף וטוען שאידיאולוגיה איננה רק מסך שמכסה את המציאות – היא המסגרת שבה הפרט בכלל תופס את עצמו. האדם מתייצב מול מוסדות – כמו חינוך, תקשורת, משפחה – ואלה "מזמנים" אותו, interpellate, לתוך זהות. לדבריו, אין סובייקט מחוץ לאידיאולוגיה — כולנו נוצרים דרכה.

“Individuals are always-already subjects.”— Louis Althusser, ibid.

מה המשמעות של זה לקפיטליזם? שהאדם מאמין שהוא חופשי – לא בגלל שהוא כזה, אלא בגלל שהוא חונך לחשוב כך.הוא לא משועבד – הוא "עובד קשה".הוא לא מנוצל – הוא "מצליחן".הוא לא כלי ייצור – הוא "יזם".כפי שציין פוקו: שלטון אפקטיבי הוא שלטון שבו אין צורך באלימות, משום שהנשלט מקבל על עצמו את עקרונות השלטון כאילו היו רצונו הפנימי.

אין תחום שבו אין החדירה האידיאולוגית של הקפיטליזם:

• בחינוך – מדברים על "כישורי תעסוקה", "שוק התארים", "תחרות על משרות".

• במשפחה – אהבה מתורגמת לכסף, הורות הופכת להפקת ערך.

• בפנאי – מנוחה הפכה ל"השקעה עצמית" (self-improvement).

• בזהות עצמית – האדם הוא "מותג", "פרויקט אישי", "משק עצמאי".

“Capitalism colonizes not only the economy but desire itself.”— Mark Fisher, Capitalist Realism (2009)

מרק פישר מתאר מצב שבו הקפיטליזם לא רק שולט בכלכלה או בפוליטיקה, אלא חודר אל עומק התודעה, ומשנה את הדרך בה אנו חושבים על עצמנו, על אחרים, על זמן, על ערך. התוצאה: לא רק שאנו מתקיימים בתוך מערכת מנצלת — אנו משמרים אותה באופן פעיל, מרצוננו, ואף נהנים ממנה.

אידיאולוגיה של חירות: תחבולה מושלמת

האידיאולוגיה הקפיטליסטית מתאפיינת בפרדוקס גאוני: כדי לתחזק משטר של אי-שוויון קיצוני, היא מדברת בשם השוויון. כדי לשמר שליטה, היא מדברת בשם החופש.היא מעולם לא הציגה את עצמה ככוח – אלא כטבע, כנתון, כבלתי-נמנע."השוק" איננו מוסד אנושי, אלא אלגוריתם. "הצלחה" איננה פריבילגיה מעמדית, אלא תוצאה של "עבודה קשה". וכך, נוצר תסריט מבריק שבו האדם רואה את כשלונו האישי כתוצאה של בחירה אישית, בעוד שבפועל הוא תוצאה של מנגנונים מבניים רבי-עוצמה. כפי שכותב סלבוי ז’יז’ק:

“The ultimate form of control is when you think you are free.”— The Pervert’s Guide to Ideology (2012)

האדם הקפיטליסטי הוא העבד האולטימטיבי — לא משום שהוא משועבד לגוף אחד, אלא משום שהוא משרת סדר כולל מבלי לראות את כותליו. הוא קם בבוקר, מחייך לעבודה, מודה על ההזדמנות, ומרגיש אשם על כך שהוא עייף.זו לא שליטה – זו אוטומציה של ציות.

האידיאולוגיה הקפיטליסטית אינה מערכת של טיעונים – היא שדה שבו התודעה עצמה נוצרת.ובשדה הזה, עבדות היא חירות, ניצול הוא יזמות, ושוק הוא גן עדן.וכאשר אדם שוכח שהוא בתוך מערכת — הוא חדל מלהתנגד לה.