פרק 2: עבדות קפיטליסטית – מה השתנה?

אם נניח בצד לרגע את הקוסמטיקה הרטורית ואת הלהט האידיאולוגי שמקיף את הקפיטליזם – ונבחן אותו דרך עין קרה ואנטי-רומנטית – ניאלץ להודות בעובדה מטרידה: הקפיטליזם לא הפך את האדם לבן-חורין, אלא רק שיכלל את מנגנוני השעבוד בהם השתמשו המשטרים הקודמים. לא מדובר ברפורמה ערכית אלא בהנדסה מחדש של ניצול – כזו שמחביאה את עצמה תחת מושגים של "קידמה", "חדשנות", ו"חופש בחירה".

שלוש שיטות של שליטה – עם שורש אחד

לכאורה, מדובר בשלוש מערכות כלכליות-חברתיות שונות בתכלית:

• העבדות מבוססת על בעלות ישירה.

• הפיאודליזם על קשר הדדי אך כפוי בין אדון וצמית.

• הקפיטליזם על חופש תעסוקתי ושכר תמורת עבודה.

אבל אם נבחן אותן לא דרך הכלים המשפטיים שהן משתמשות בהם, אלא דרך השאלה הפשוטה: מי שולט, כיצד, ולמה? – נראה שהמבנה נותר יציב, כמעט קפוא:קומץ קטן של בעלי שליטה באמצעי הייצור קובע את גורלם של המוני אנשים שתלויים בו כדי להתקיים.

כבר במאה ה-19, קרל מארקס עמד על כך שההבדלים החיצוניים בין השיטות השונות אינם מעידים על שינוי מהותי:

“The slave is sold once and for all; the wage-labour has to sell himself daily.”— Capital, Vol. I (1867)

מארקס לא חיפש "מוסר" בקפיטליזם, אלא הבין שהוא תחליף פונקציונלי לעבדות – לא ביטולה. העבד שייך לאדונו; העובד שייך לשוק. ההבדל הוא בעיקר סמנטי – מה שבאמת השתנה הוא מנגנון השליטה והתחזוקה של המעמדות.

הפיאודליזם – מנגנון של נאמנות רגשית וכלכלית

בפיאודליזם, לאדם הפשוט לא הייתה נגישות לאדמה, ידע, או אמצעי ייצור. הוא התקיים בתוך היררכיה סגורה, שבה האדון סיפק הגנה, והצמית סיפק עבודה. התלות הייתה מוחלטת – אך מוצגת לעיתים קרובות כ"סימביוזה". הכוח הפוליטי והצבאי עיגן את המערכת הזו, אך היא נשענה גם על תפיסות תרבותיות עמוקות – מסורת, דת, מחויבות. הקפיטליזם מבטל את המסגרת הישנה של "חובה", ומציע במקומה עולם של "בחירה". אבל הבחירה הזו מוגבלת מאוד: בחר את הבוס שלך, בחר את משרתך, אך לעולם אל תבחר לא להשתתף. כפי שציין דיוויד גרבר:

“The ultimate hidden truth of the world is that it is something we make, and could just as easily make differently.”— Debt: The First 5,000 Years (2011)

גרבר חושף את מה שמוסתר באידיאולוגיית הקפיטליזם: העובדה שאיננו כבולים פיזית עוד אינה פותרת את שאלת הכפייה המבנית. העובדה שאדם רשאי לבחור את המעסיק שלו, אינה מבטלת את זה שהקיום שלו תלוי בציות לתנאים שמוכתבים לו מלמעלה, על ידי בעלי הון או שוק תחרותי בלתי-אישי.

שינוי סמנטי במקום שינוי מוסרי

המהלך הגאוני של הקפיטליזם אינו ביטול השליטה, אלא הפיכתה למוסכמת, טבעית, אפילו רצויה. בעוד שעבד ידע שהוא עבד, והצמית ידע שהוא כפוף לאדונו, העובד בן-זמננו מאמין שהוא עצמאי – כשהוא למעשה כפוף לכללי משחק נוקשים יותר מאי-פעם. הוא משקיע, מתחרה, מפרסם את עצמו, שוקל את שוויו בשוק – בלי לחשוב לרגע על כך שהוא עצמו הפך למוצר. בהקשר זה, ז'יז'ק כותב:

“We feel free because we lack the language to articulate our unfreedom.” — Slavoj Žižek, Welcome to the Desert of the Real (2002)

במילים אחרות, אם בעבר העבדות הייתה עניין של בעלות ישירה, כיום היא שפת מבנים – והאדם בן-זמננו כלל לא מחזיק בכלים לחשוב על עצמו כמשועבד, כי השיח שבו הוא חי פשוט לא מאפשר זאת. הוא "חופשי", "יזם", "פרילנסר", "שותף" – אבל בפועל, הוא תלוי כלכלית לחלוטין בכוחות שאין לו כל השפעה עליהם. השורה התחתונה' הקפיטליזם אינו מהפכה מוסרית ביחס לקודמיו – אלא התפתחות טקטית.הוא למד מהכשלים של השיטות הישנות, והבין שלשלוט בגוף זה טוב – אבל לשלוט בתודעה, בתשוקות, בפחדים – זה הרבה יותר יעיל.