פרק 4: עבדות מחויכת

“None are more hopelessly enslaved than those who falsely believe they are free.”— Johann Wolfgang von Goethe

אם פרקי הקודמים עסקו בתשתית המבנית והתודעתית של השיטה הקפיטליסטית, הרי שכאן אנו יורדים אל הקרקע, אל העולם שבו אנשים חיים את המבנים הללו – לעיתים עד כלות. וזהו בדיוק המופע המתוחכם ביותר של השליטה: לא כשהיא נכפית מבחוץ, אלא כשהיא מתממשת כבחירה

פנימית, סובייקטיבית, ואפילו נלהבת.

הגיג אקונומי: עבדות פרילנסרית

העידן הדיגיטלי הוליד יצור חדש: העובד הגמיש, זה שאין לו בוס – אך גם אין לו ביטחון, זכויות או גב כלשהו. נהגי וולט ואובר, כותבי תוכן, שליחים, מעצבים גרפיים – כולם מוגדרים "עצמאיים", אך הם למעשה עובדים ללא כל רשת ביטחון, תחת תנאים בלתי-שקופים, באלגוריתם שמשנה את כללי המשחק בכל רגע נתון.

“You are not working for the app. You are working through the app, but the app works on you.”— Alex Rosenblat, Uberland: How Algorithms Are Rewriting the Rules of Work (2018)

הגיג אקונומי הוא הגרסה העדכנית ביותר של הפיקציה הקפיטליסטית: אתה עצמאי — אבל האלגוריתם קובע מתי תעבוד, כמה תשתכר, ואיך תדורג. זוהי עבדות א-פרסונלית, שבה הבוס אינו אדם, אלא ממשק משתמש. וכאשר עובדים מהסוג הזה מתארים עצמם כ"יזמים", מתהדרים ב"חופש", ומעלים פוסטים מחויכים על "עבודה מכל מקום" — זוהי הוכחה לכך שהשליטה פועלת עמוק, פנימה, לתוך הזהות עצמה.

מהגרי עבודה: גופות זולים לכלכלה הגלובלית

בעוד במערב מתפרסמות כתבות על "חירות כלכלית" ו"עבודה שהיא שליחות", מאות מיליוני מהגרי עבודה באסיה, אפריקה והמזרח התיכון עובדים בתנאים בלתי-אנושיים — ללא זכויות, בלי שכר מינימום, חשופים לאלימות, להטרדות ולגירוש.

כפי שכותבת ברידג'ט אנדרסון:

“The new global economy is dependent on disposable people — workers who can be discarded when no longer needed.”— Us and Them? The Dangerous Politics of Immigration Control (2013)

העבדות לא נעלמה — היא פשוט הוצאה החוצה מהפריים, לעבר קבלנים, ספקים, חברות כוח-אדם. העולם המערבי יכול להעמיד פנים שהוא "מוסרי" — כשהוא פשוט מייבא ניצול, מתווך אותו דרך תאגידים ומשאיר את הידיים שלו נקיות. והמהגר, כמו העבד לשעבר, תלוי לחלוטין ברצונו של בעל ההיתר, של המדינה, של השוק. אין לו חופש אמיתי — אבל מבחינה פורמלית, הוא "בוחר לבוא".

קפיטליזם של רגשות: קואצ'ינג, יוגה, ומיינדפולנס

במקביל, המעמדות המשכילים במערב נחשפים לגרסה אחרת של שליטה: לא ככפייה, אלא כדרישה תמידית לשיפור עצמי.

העובד בן־הזמן נדרש ל"התפתח", "לצמוח", "לממש את הפוטנציאל". פסיכולוגיה חיובית, ייעוץ קריירה, סדנאות העצמה – כולם משדרים את אותו מסר סמוי: אם אתה לא מצליח, אתה הבעיה.

“Today’s ideal worker is not only productive, but happy, resilient, and always improving.”— Eva Illouz, Cold Intimacies: The Making of Emotional Capitalism (2007)

השליטה כאן אינה גופנית ואינה כלכלית ישירה — היא תודעתית. האדם מכוון את עצמו אל הצלחה לפי מדדים שהכתיב לו השוק. הוא משקיע בגוף, בנפש, בתדמית – לא כי מישהו מאלץ אותו, אלא כי כך נראה לו נכון, טבעי, בלתי נמנע.

הייטק, יזמות והעבד החדש

גם המעמדות הגבוהים יותר אינם חסינים: בחברות ההייטק, עובדים צעירים נדרשים למחויבות טוטאלית לארגון. הם ישנים בעבודה, אוכלים בעבודה, "חיים את הערכים". וכל זה תחת מסווה של "סבבה", "בריסטות חינם" ו"שולחנות פינג-פונג". אבל לא מדובר בחופש — אלא במשטור מסוג חדש: כזה שבו כל תחום החיים נבלע בתוך העבודה, שבו אין חיץ בין פרטי למקצועי, שבו "ההגשמה העצמית" נמדדת לפי קצב הסטרטאפ.

הקפיטליזם אינו כופה עבודה – הוא משכנע אותנו לרצות לעבוד.הוא אינו מעלים את העוני – הוא מדביק לו שפה של אחריות אישית.הוא אינו מבטל את העבדות – הוא מעצב אותה מחדש בהתאם לערכים שאנחנו עצמנו הפנמנו.

זו אינה רק שליטה. זו הנדסת תודעה.