שפה: הפלא השקוף

השפה היא התופעה הייחודית ביותר של האנושות – ובה בעת, המובנת מאליה ביותר. היא מתפקדת כמו נשימה: אוטומטית, אינטואיטיבית, נרכשת בילדות ללא מאמץ מודע. אף על פי שהיא אחת היכולות המתוחכמות ביותר של המין האנושי, אנחנו כמעט לא מבחינים בה.

ובכל זאת, עצם קיומה של השפה הוא בגדר חידה עמוקה. איך ייתכן שאנו מסוגלים לכתוב ולקרוא מילים אלה? כיצד סמל שרירותי, נטול קשר מוחשי לדבר שהוא מייצג, מסוגל להעביר מחשבות, לעורר רגשות, ולהגדיר מציאות?

השפה אינה רק מראה, היא יוצרת את התודעה

בעולם האקדמי מתקיים דיון ממושך בנוגע למהות השפה: האם היא רק כלי לתיאור המציאות, או שמא היא מעצבת אותה? התשובה, ככל הנראה, היא ששניהם נכונים.

כאשר גלילאו גליליי הציג את רעיונותיו על מערכת השמש, הוא לא רק שינה את המדע – הוא טבע שפה חדשה: מושגים כמו “תנועה אינרציאלית” ו”מערכת ייחוס” אפשרו לתודעה האנושית לדמיין מציאות אחרת לגמרי.

אולם באותה מידה שהשפה מאפשרת הבנה חדשה, היא גם עלולה ללכוד תרבויות שלמות בתוך מסגרות מחשבה כוזבות. כך למשל, כאשר ממשלת גרמניה הדפיסה טריליוני מארקים בשנות ה-20 של המאה ה-20, היא לא שינתה את כמות המשאבים האמיתיים – רק את המספרים הכתובים על השטרות. ובכל זאת, ההשפעה הייתה הרסנית: המילים והמספרים יצרו מציאות כלכלית שהתנפצה לתוך כאוס.

האם השפה התפתחה בהדרגה – או הופיעה בבת אחת?

אחת השאלות המרכזיות בנוגע לשפה היא כיצד היא הופיעה. אם היא תוצר אבולוציוני, מדוע אין עדויות למאובני ביניים – יצורים שדיברו “חצי-שפה”? האבולוציה מסבירה את התפתחות הכנף, כי ניתן לראות שלבים הדרגתיים: קשקש שהופך לנוצה, זוחל הקופץ מענף לענף. אך השפה? אין שלבים ביניים. היא מופיעה בתיעוד הארכיאולוגי כמו התפוצצות פתאומית של קוגניציה לפני כ-70,000 שנה, ללא סימנים מקדימים של “פרוטו-שפה”.

חוקרי אבולוציה מחפשים את מקורות השפה במדדים מוחיים, בגנים ספציפיים, או באזורים נוירולוגיים – אך השפה אינה רק תפקוד מוחי. היא פורצת מעבר לביולוגיה הפיזית של האדם. היא מאפשרת לנו לשקר, לדמיין, להגות מושגים כמו “אינסוף” או “אפס” – יצירות מנטליות שאין להן מקבילה בעולם החומרי. איזה יתרון אבולוציוני יש למילה “לנצח”?

השפה כאורגניזם עצמאי

השפה אינה רק כלי – היא כמעט יצור עצמאי. היא אינה משרתת את הגוף; להפך, לעיתים היא אף מתמרדת כנגדו. בניגוד לכל אורגניזם טבעי, השואף לשרוד, השפה יכולה לגרום לאדם להקריב את עצמו למען רעיון מופשט. היא מסוגלת לשכנע בני אדם להישרף חיים למען “כבוד”, לקפוץ אל מותם בשם “אהבה נצחית”, או לזנוח את חייהם לטובת אמונה באל בלתי נראה. אין עוד תופעה ביולוגית דומה לכך.

ייתכן שהשפה היא מעין “ישות סימביוטית” – מערכת שהשתכנה בתודעה האנושית והחלה להתפתח במהירות חסרת תקדים. כשהיא חדרה למוח הקדום, הוא ניסה לרסן אותה: הוא פיתח מנגנוני סינון כמו הדחקת טראומות, השלמת פערים בזיכרון, ועיוות המציאות לכדי נרטיב קוהרנטי. לא כדי לשרוד – אלא כדי להכיל את השפה.

מה באמת יצר את השפה? ניכור, לא צורך

אם השפה נולדה לפתור צורך תקשורתי בסיסי, מדוע חיות אחרות לא פיתחו שפה דומה? הרי מחוות וסימנים היו מספיקים להישרדות. נראה כי הופעת המילים הראשונות לא הייתה תולדה של צורך פונקציונלי – אלא של חוויה תודעתית עמוקה יותר: הניכור.

ללא תחושת זרות ונפרדות, לא ייתכן דיבור.

בטבע, הניכור הוא תנאי לקיום. העובר ברחם אינו נפרד מאימו – הוא חלק ממנה. רק בלידה, כשהוא נאלץ לתפקד לבד, הוא מכיר בכאב ההפרדה ולומד לזהות את עצמו. כך גם האדם הקדמון: המודעות לגופו הייתה רק הצעד הראשון. אך בשונה מכל יצור אחר, המין האנושי חווה פיצול נוסף – לא רק בין עצמו לסביבתו, אלא גם בתוך תודעתו.

המוח האנושי, מסיבה שטרם פוענחה, פיתח יכולת מוזרה: להביט על עצמו מבחוץ. וכשהתבונן בעצמו – היה עליו למצוא דרך לתאר את מה שהוא רואה. כך נולדו המילים הראשונות.

השפה כקוד וירטואלי

השפה אינה רק תכונה ביולוגית; היא דומה יותר לאלגוריתם. היא ממירה את הטבע לייצוגים מנטליים, מאפשרת להעביר סמלים לאחרים, ויוצרת מרחב וירטואלי שבו מתקיים הדיאלוג האנושי.

אך באופן פרדוקסלי, אותו פלא שחיבר בין בני האדם, היה גם האחראי לניכור ולבדידות הקיומית.

השפה העניקה לנו את היכולת לתקשר, אך גם כלאה אותנו בעולם פנימי שאין ממנו יציאה. כי רק מי שמודע לעצמו, יכול להרגיש באמת לבד.